• Hila Kaufman

יומן מזחלת - פרק שלישי: אחריות.


לפעמים אני מרגישה שבכל רגע נתון, אני צריכה לעשות משהו, להספיק משהו, לסמן וי.

לפעמים פשוט בא לי לא לעשות כלום, והרצון הזה גורם לי מיד להרגיש כל כך הרבה ייסורי מצפון. זאת תחושה מוכרת, במיוחד אם אתה עצמאי, והכסף לא מגיע כל עוד אתה לא מביא אותו. כשאתה שכיר, אותם ימים שבהם התפוקה יורדת, לא משבשים באופן ישיר את ההכנסה שלך.

ואת זה כל עצמאי יודע: אם אתה בוחר להיות עצמאי - אתה לוקח על עצמך עול של אחריות ומחויבות.

אחריות ומחויבות. צמד מילים כל כך שכיח ומוכר…

הבן שלי שאל אותי פעם מה ההבדל בין ילד לגבר. אני מניחה שאפשר לנסח את השאלה: "מה ההבדל בין ילד לבוגר?". כך גם לגבי התשובה שנתתי. אמרתי לו שלכל אדם יש מעגל אחריות. מה שנמצא בתוך המעגל אלה הדברים שהוא אחראי עליהם. כאשר אתה ילד, מעגל האחריות שלך קטן יותר ממך - רוב הדברים בחייך נמצאים תחת אחריות של מישהו אחר, בדרך כלל של ההורים שלך. לפעמים גם תחת האחריות של אחים גדולים, של הגננת או של המורים. ככל שאתה מתבגר, אתה לומד, מתחזק ומשתפר - וכך מעגל האחריות שלך הולך ומתרחב. בשלב מסוים תגיע למצב שבו תוכל לדאוג לעצמך. עדיין תוכל לבקש עזרה, ועדיין תהיה תלוי בסביבה שלך בדברים מסוימים - אבל אתה תדע מה לעשות כדי להשתלב בסביבה, כדי להשתמש בה ולהיעזר בה. מעגל האחריות שלך יהיה בגודל שלך.

ילד הופך לגבר, כאשר מעגל האחריות שלו מפסיק להיות קטן יותר ממנו - ועובר להיות גדול יותר ממנו. כשתהיה אדם בוגר, תהיה גם אחראי לדברים מעבר לקיום העצמי שלך, אולי גם לאנשים אחרים.

מה שמגדיר אותנו כאנשים בוגרים, זו האחריות שאנחנו לוקחים על עצמנו. "אחריות" היא הנכונות של אדם למלא את המשימות והתפקידים שהוא בחר לקבל עליו, או שהוטלו עליו, ולשאת בתוצאות מעשיו. אחריות מסמלת את בגרותו של האדם, את עצמאותו ואת היכולת שלו לנהל את עצמו ולהוביל את עצמו אל המקומות שאליהם הוא שואף להגיע.

מחויבות היא דרישה חברתית, חוקית או מוסרית, אשר מחייבת את האדם בביצוע, או הימנעות מביצוע, של משימה מסויימת.

אני יודעת שבמשך שנים לא לקחתי אחריות על חיי.

זה התחיל מגיל צעיר, כשהייתי צופה באימי עסוקה בעבודות הבית. אני דווקא כן רציתי לנקות ולעזור, אבל אימי חסרת הסבלנות העדיפה "לתקתק", וכל עזרה שלי רק עיכבה אותה, כך שהיא העדיפה לעשות את העבודה בעצמה. שנים לאחר מכן, כשאימי חלתה, אחיותי ואני נאלצנו לשאת במטלות הבית. הן נראו לנו כעונש ושנאנו לבצע אותן, כי הורגלנו מגיל צעיר לא לעשות כלום. פתאום, ביום קודר אחד, נחתו עלינו כל המשימות של אחזקת הבית, וכל האחריות לניהולו השוטף. כמה שנאתי את זה! כל בקשה שהופנתה אלי, נענתה מצידי בחוסר נכונות ובעצלות.

יש זיכרון ילדות אחד שחקוק אצלי עמוק. בני הדור שלי זוכרים אולי איך היננו הולכים למכולת וקונים חצי לחם. כלומר, היינו בוחרים כיכר לחם, ומבקשים מבעל המכולת לחצות אותו לשתיים, ולתת לנו אחד משני החצאים. מדי יום, אימא שלי הייתה שולחת אותי לבד למכולת להביא חצי לחם, ואני שנאתי את זה. אוי, כמה שנאתי את זה! בכל יום שנאתי את זה מחדש. יום אחד, כשאימי ביקשה ממני ללכת ולהביא חצי לחם מהמכולת, אני הכרזתי שאני לא מוכנה ללכת. אימי כבר היתה חולה מאוד. היא כל כך כעסה על התגובה שלי, עד שלקחה בקבוק זכוכית, והטיחה אותו בחוזקה על שולחן הזכוכית בסלון. הכל התנפץ - השולחן, הבקבוק ואימא שלי. אני רצתי לחדר, ויותר מזה אני לא זוכרת כלום מהאירוע.

שנים אחרי המקרה, שאלתי את אחותי מה קרה שם אחרי שרצתי לחדר. היא סיפרה לי שאימי נבהלה מהתגובה של עצמה, ובכתה: "מה עשיתי, מה עשיתי?!". התגובה שלה נבעה, כמובן, מתוך המצוקה האישית הלא-מדוברת שלה, ומתוך כל הפחדים והתסכולים. אני, מצידי, ראיתי את כל החוויה הזאת כחוויה מעיקה ולא הוגנת שהופלה עלי. אני לא הרגשתי אחריות על חצי לחם - אז בטח שלא על המצוקה הריגשית של אימי.

במשך שנים התנהלתי מתוך הנחת יסוד שכולם חייבים לי, ואני מאשימה את כולם בכל מכשול בכל קושי.

אני חושבת שהפעם הראשונה שלקחתי אחריות על החיים שלי, הייתה אחרי שהתגרשתי מערן. מצבו הנפשי הלך והדרדר עוד לפני כן, ואיתו גם המצב הכלכלי של הבית. כאשר הוא הפסיק ליטול את הכדורים באופן מלא, אני נאלצתי להיות אפוטרופסא יחידנית על שני הבנים. מצאתי את עצמי במציאות, שבה אני אם חד-הורית עם שני בנים קטנים, שתי משרות, מינימום הכנסה, חובות עצומים, ואף אחד שיעזור ולו במעט. האחריות נחתה עלי במלוא כובד משקלה, כמו אגרוף בפרצוף, ולא השאירה לי שום פתח מילוט.

ועל כך אני מודה.

התובנה הזאת, שאני לבדי נושאת באחריות ובמחוייבות מוסרית כלפי הבנים שלי - התובנה הזאת אילצה אותי לבצע שינוי מהותי בראיית החיים שלי. פתאום הבנתי שאם אני לא אעשה את זה - אף אחד לא יעשה את זה. הבנתי שאין שום טעם ותועלת בלעמוד ולרחם על עצמי, בלהאשים אנשים אחרים, בלהרשות לעצמי להישבר ולומר: "אני לא יכולה יותר, שמישהו אחר ימשיך במקומי". הבנתי שהאפשרות היחידה שלי היא לקחת את האחריות הזאת בשתי ידיים, ולבצע את המשימה.

וברגע שאתה לוקח אחריות על החיים שלך, אתה משוחרר. אתה מרגיש חזק, יכול, צודק, אמיץ. אתה לא יכול עכשיו להטריד את עצמך בפקפוקים, ואין לך זמן לפחד. האדם היחידי שאליו אתה בא בטענות הוא אתה, ואתה הוא גם האדם היחידי שרשאי לקבוע על החיים שלך. אתה האחראי לכל טעות או הצלחה, והכל בידייך. ובזה יש משהו מאוד משחרר ואפילו קצת כיף.

אני חושבת שהאתגר הכי גדול שלי בחיים, הוא להשתחרר מתלות מכל הבחינות. נראה לי שאני בדרך הנכונה. עדיין אני תמיד עם יד על הדופק, שואלת את עצמי שאלות ולא מפסיקה לבחון ולחקור את עצמי.

אני חושבת שלכל אדם כדאי לקחת אחריות על חייו. לכל אדם כדאי להשתחרר מתלות. זה לא אומר שאסור לקבל עזרה מאחרים, או לתת בהם אמון - לקבל ולתת זו התמצית של חיים חברתיים - זה אומר שלא תוכל להכיר את הכוחות שלך, היכולות שלך, כל מה שאתה מסוגל לבצע ולהשיג - אם לא תיקח על עצמך את האחריות לבצע ולהשיג את זה.

אפשר ללמוד איך לקחת אחריות. אנחנו יכולים לבחון בכנות את חיינו, להשתיק לרגע את האגו והתירוצים, וללמוד את המקומות שבהם אנחנו נמנעים מלקחת אחריות, ומה גורם לנו לעשות זאת (רמז - זה בדרך כלל עצלות, פחד, פינוק או חוסר ביטחון עצמי). אבל לפני כל אלה כדאי לזכור: אחריות מתחילה מההבנה שכל מצב בחייכם הוא תוצאה של המעשים שלכם. כל הישג וכל מה שיש בחייכם כעת - אתם גרמתם לזה.

לאחר שהבנתם את זה, והחלטתם לקחת אחריות על החיים שלכם, תוכלו להתחיל.

קחו רגע עם עצמכם, הביטו לעצמיכם בלבן של העיניים, ושאלו:

באילו נושאים אתם לוקחים אחריות?

באילו מהנושאים אתם נמנעים מלקחת אחריות?

מה אתם מתכננים לעשות בנדון? איך? מתי?

(רמז - עכשיו)

המשיכו במסע, ושימו לב לדרך...

אני מאמינה בכם.


הילה קאופמן.

אתר אינטרנט | אינסטגרם | פודקאסט | פייסבוק

0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול