• Hila Kaufman

יומן מזחלת


נעים להכיר.

קוראים לי הילה קאופמן, ואני הממציאה והמפתחת של שיטת אימון עצמי העונה לשם המותג "אומנות אחזקת המזחלת".

מיד נגיע גם לשאלה: "למה השם הזה?", אבל רגע לפני - בואו ותכירו אותי קצת יותר.

יש לי מה להגיד. למעשה, יש לי כל כך הרבה דברים להגיד, שקשה לי להחליט מאיפה להתחיל. אבל צריך להתחיל מאיפשהו, ולכן אספר לכם איך שנים רבות לא דיברתי על הדברים האלה. בכלל.

כשהייתי קטנה, גדלתי בבית רגיל ונורמטיבי. שני הורים, שלוש אחיות (אני האמצעית). גדלתי בבית עם אימא דומיננטית שניהלה את הבית בצורה נהדרת. עם זאת, היא הייתה פחדנית, שלא לומר: חרדתית. ואכן, זה לא נאמר. אבל זה בהחלט הורגש.

אני הייתי ילדה תלותית, הססנית, וחסרת ביטחון. הייתי מאוד קשורה לאימי, ואימי על אף שניסתה להסתיר את החרדות שלה, לא הצליחה כמובן.

ואגלה לכם סוד - זה עובר בכל מקרה. זה עובר באוויר, במבט, במגע, בטון הדיבור.

הייתי ילדה שמרצה את האחר. לא אהבתי וויכוחים ותמיד דאגתי לסביבה. הכי היה חשוב לי לשמור על שקט ועל שלום בית. אפילו בכיתה א', כשילד אחד אירגן חרם על אחת הילדות בכיתה, הייתי היחידה שלא שיתפה פעולה. להיפך - הייתי איתה במופגן.

אתם אולי תוהים איך זה יכול להיות. הרי בחירה כזאת ודאי אינה אופיינית לילדים בכיתה א', ולרוב היא כרוכה במחיר. אני מודה שגם אני, באיזשהו מקום, הופתעתי מדרכי הפעולה של עצמי. אלה היו הערכים הבסיסים שהנחו אותי מגיל צעיר: אהבת אדם, עזרה, נתינה והיות עבור האחר. גם אם זה בא על חשבוני.

היום זה לא בא על חשבוני.

נתינה, תמיכה, ועזרה הם עדיין ערכים שמובילים אותי, אבל עם השנים למדתי איך לפעול על פיהם בלי להקריב את עצמי. טוב לי כשטוב לאחר. טוב לי הרבה יותר כשטוב לאחר וטוב גם לי.

כל הצלחה שלי לעזור, אפילו במעט, במילה, ביחס, מרעיפה עלי אושר. לולא הקפדתי לאהוב את עצמי - לא הייתי יודעת לקבל את האושר הזה, לאחוז בו, להשתמש בו.

אפרופו אושר, נמשיך בסיפור שלי.

בגיל 10 אימי חלתה בסרטן.

זה הפך את הבית. הבית שלנו לא דיבר רגשות, ובתקופה זו הוא היה גדוש עד כאב בשתיקה רועמת, כזו שיכולה לחדור קירות.

כשאימי נפטרה הייתי בת 16.

נפער בי חור גדול, וכל מה שהכרתי עד אותו רגע - נגמר. הרגשתי שהחיים נגמרו. מה שאז לא יכולתי להבין, זה שהחיים שלי לא נגמרו - אלא השתנו.

אין ספק שמסע החיים של כולנו עמוס שינויים והתפתחויות שונות.

אחרי שנים של הדחקה, הבנתי שכל עוד לא מדברים רגשות, הם נתקעים בתת המודע ויוצאים (מתבטאים) בדרכים אחרות. בכל מקרה, רגשות לא יכולים להיות כלואים לנצח.

אצלי, על פי רוב, הם התבטאו ברגישות יתר, בחרדות, בפחדים, בתלות באנשים ובתלות בחומר.

ניסיון חיים בלתי פוסק למלא חור שלא יכול להתמלא.

אבל אני אדם לומד. שנים של חקירה עצמית, לימודי אימון אישי מתקדמים, ואנשים שליוויתי בעבודתי, לימדו אותי על הנטייה האנושית להיאחז בדפוסים רגשיים. נוכחתי לגלות, שאנחנו נוטים לא לשחרר את התלות שלנו בכלים שמשמשים אותנו להתמודדות בחיים. גם אם אלה כלים שכבר לא יעילים, שלא תורמים לנו, שמזיקים לנו, שתוקעים אותנו, שלא נכונים לנו, שכבר לא באמת שם.

ומרגע שהבנתי את הנטייה הזאת, ראיתי אותה בכל מקום. ראיתי איך אנשים מתעקשים לגרור איתם לכל התמודדות את הדברים שמכשילים אותם דרך קבע. וראיתי שרובם כלל לא מודעים לזה.

ואז למדתי שאפשר לפתור את זה.

וכך נולדה "אומנות אחזקת המזחלת". בחרתי באנלוגיה של מזחלת כלבים כדי להמחיש את היחסים שאנחנו מנהלים עם הכלים שמשמשים אותנו במסע החיים. כמו עם כלבים במזחלת, אנחנו מפתחים חיבור, רגש, ותלות. ולפעמים קשה לנו לקבל מצב שבו אחד הכלבים מת.

ניסיון חיי לימד אותי מה קורה כאשר לא משחררים רגשות. כאשר לא משחררים תלות והרגל.

מה קורה אם ממשיכים להתנהל מתוך אותם פחדים משתקים. מה קורה כאשר נתקעים עם הרגלים ודפוסים שגורמים לנו לחזור שוב ושוב על אותן פעולות ולהגיע, מן הסתם, לאותן תוצאות לא רצויות.

אז החלטתי שהגיע הזמן לעשות סדר במסע החיים, של כולנו. לתחזק את מזחלת הכלבים שלנו להתנהלות מיטבית עם שינויי החיים.

בבלוג הבא נתחיל לדבר תכלס. ונכיר כלים פרקטיים להתמודדות עם כל שינוי בחיים.

ועד אז, המשיכו במסע, ושימו לב לדרך...


הילה קאופמן

אתר אינטרנט | אינסטגרם | פודקאסט | פייסבוק

1 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול